עדכונים

לא מכבר יצאה לאור אסופה של מאמרים של אישים מהשורה הראשונה באקדמיה ובמערכת הציבורית בעריכת ד”ר גדעון רהט בנושא ” בחירת מועמדים בישראל – המצוי והרצוי”. ספר זה שופך אור על תהליך בחירת מועמדים במפלגות השונות בישראל, על שיטות שהיו נהוגות ועל המצב הקיים היום.האסופה מציירת תמונה עגומה ביותר של הפוליטיקה בישראל, גילויי שחיתות, השתלטות עוינת על מפלגות ומוסדות מפלגה והשחתת המידות, הנגרמים בעטייה של שיטת הבחירה של המועמדים לכנסת.

התמונה המצטיירת היא שהתופעה אינה בלעדית למפלגה אחת, היא רעה חולה הפושה בקרב המפלגות הישראליות.

במאמרו מנתח עו”ד משה נסים את הסיבות להתדרדרות ושואל “האם ניתן לעצור אותה”, עו”ד משה נסים, לשעבר שר האוצר, שר המשפטים וסגן ראש הממשלה, מציע פתרון שלפי דעתו ישפר ללא הכר את הפוליטיקה בישראל.

נביא כאן את מאמרו.

האם ניתן לעצור את ההתדרדרות?משה נסים

לא מכבר רעשה הארץ מהביאושים שנתגלו במפקד מפלגת העבודה, 40% של זיופים ומרעין בישין נוספים. מפקד מסוג זה משמעו “השתלטות עוינת” על מפלגה מצד גורמים פנימיים שקשרו קשר עם קבלני קולות שלאו דווקא מכירים את המפלגה ואת עקרונותיה, ומכל מקום, חלקם הגדול אינו מתומכיה וממצביעיה.האמת היא שנעשה עוול למפלגת העבודה, שכן מפקד “חברים” מן הסוג הזה אינו יצירה חדשה של מפלגת העבודה ואינו בגדר “גילוי אמריקה”. ימיו כימי השלטת ה”דמוקרטיה” על המפלגות מלפני כמה עשורים. השוני הוא בכך שהתופעה הממארת הזו – אשר כפי שיתבהר להלן, היא השורש והיא ההורה החוקי להשחתת המידות ולהורדת רמתם ותרבותם של החיים הפוליטיים לשפל שלא ידענו כמותו – לא זכתה בעבר לחשיפה תקשורתית ולדיון ציבורי נרחב כפי ש”זכתה” לו מפלגת העבודה, וקודם לכן הליכוד.

כאשר החלה החגיגה ה”דמוקרטית” במפלגות הכול שיבחו אותה, בחירת מועמדי המפלגות (הגדולות בעיקר) לכנסת במרכז המפלגה או בקרב כל חברי המפלגה (פריימריס) נחשבה כתהליך המעצים את הדמוקרטיה. לא עוד בחירת המועמדים בידי ועדת מינויים (שהוגדרה כשיטה בולשביקית) “בחדרים אפופי עשן”, אלא בידי קולקטיב גדול של “נבחרי” מרכז המפלגה. ומן המרכז עשינו עוד “עליית מדרגה”: לא עוד בחירת המועמדים בידי מרכז של כמה אלפים אלא בידי כלל החברים – רבבות ואף מאות אלפים. וכי יש דמוקרטיה אמיתית וגבוהה מזו?

אלא שנתברר שהתהליך הדמוקרטי, כביכול, הביא עמו תופעה ממארת, אפשר חשוכת מרפא.

בימים כתיקונם, כל אדם שחפץ להיות חבר במפלגה פלונית היה מטריח עצמו ומופיע בפני ועדת קבלה של שלושה, משיב לשאלותיה וחקירותיה לגבי השקפת עולמו והועדה או שקיבלה אותו כחבר למפלגה או דחתה את בקשתו. ברם, מאז עברה הבחירה למרכזים החלה שיטת “המפקד”. אין עוד במפלגות חברים אלא מתפקדים. מהו מפקד? כל מי שמבקש להיבחר לכנסת, בין שראוי ובין שאינו ראוי, בין שדבק באידיאולוגיה של המפקד (אם עוד נותר יצור כזה) ובין שאף אינו מכירה, חייב לגייס מאות ואלפי מתפקדים. כיוון שאין היחיד מסוגל לגייס מספר כזה של חברים, הוא פונה לקבלני קולות, אולי אף לאנשי העולם התחתון. אלה מספקים מאות ואלפים של “חברים” חדשים. כמובן שהמועמד משלם לקבלנים תמורה ואף מממן את מסי החבר של “המתפקדים”. רכישה זו מצריכה הוצאה של סכומי עתק שאין למועמד, ולכן הוא נזקק לתרומות מאת שועים ובעלי עסקים, ומשנתקבלה התרומה נעשה המועמד מחויב לתורמים. התמורה ניתנת על ידי הטבות מסוגים שונים באמצעות המשרד שהופקד עליו או הועדה בכנסת שנעשה חבר בה. שיטה זו היא לא רק פסולה אלא גם מפלה, שהרי מי שאין ידו משגת, או מי שאינו מסוגל להשיג תרומות, או מי שמסרב לקבל תרומות, גם אם הוא איש איכות, לעולם לא יוכל להיבחר לכנסת.

מאז החלה שיטת “המפקד” לא החבר בא בגופו לבקש לקבלו כחבר ולא הוא המשלם את דמי החבר מכיסו, אלא המגייס, והמסה של ה”חברים” החדשים במפלגה מוגשת על ידי בעל העניין בארגזים מלאי טפסים של החברים שהם אינם מכירים. תפקיד הקבלן הוא להביא את ה”חברים” להצביע בבחירות לוועידה ומכול הצבעה זו נבחרים צירי הועידה שהם שליחיו של בעל העניין. רשימת החברים ב”מפלגות המפקד” אינה יציבה, היא נזילה ומשתנה מערב בחירות לערב בחירות, לפי האווירה, לפי הסקרים, לפי כוח הגיוס. משמגלים הסקרים כי הליכוד צפוי להרכיב את הממשלה לאחר הבחירות “יצטרפו” לליכוד כ- 300 אלף חברים ומפלגת העבודה תרד מ-300 אלף חברים לכ- 100 אלף חברים וכן להיפך. לא אחת נמצא כי מספר ה”חברים” במפלגה גדול במידה רבה ממספר הקולות שהמפלגה קיבלה באותו סניף בבחירות לכנסת. האם אלו יקראו חברים? נשקפת גם סכנה מוחשית שגורמים שליליים יצליחו להסתנן למוסדות המפלגה, כדי לכבוש עמדה, כדי לקדם את האינטרסים שלהם.

והנה אם סברנו כי הבחירה במרכז היא המשחיתה – שכן כדי להיבחר עליך לקנות “חברים” ולשלם לכל חבר מרכז בטובות הנאה לרבות תפקידים במוסדות המדינה ורשויותיה – באה שיטת הפריימריס, שתחילה סברו כי היא נקייה יותר ודמוקרטית יותר, ועברנו מן הפח אל הפחת. לא רק שבשיטת הפריימריס נדרש המתמודד להשיג תרומות גדולות יותר (מאות אלפי שקלים ואף מיליונים) עם כל המשתמע מכך, הרי שהתשלום וההשתעבדות לקבוצות מטרה נעשה בריש גלי ויוצר מצב שהנבחר אינו מפעיל שיקול דעת בהתנהלותו בכנסת כמתחייב מתפקידו, אלא פועל לפי האינטרס האישי שלו או של מיטיבו. השיקול הלאומי-ממלכתי נדחק מפני השיקול הפרסונאלי, והנבחר פועל לפי האינטרסים של הציבורים שעזרו לו להיכנס לכנסת כדי להבטיח את הישרדותו בבית הנבחרים. כך נהגו מפלגות שלמות בהצבעותיהם, כך נוהגים יחידים, וכך מתעוותות ההחלטות וגם מתפרקים החישוקים המפלגתיים והמשמעת המפלגתית שהיא תנאי לתפקוד ראוי של המפלגה.

באחרונה נשמעה ביקורת קשה על המינויים הפוליטיים מפי מבקר המדינה היוצא מר אליעזר גולדברג. היועץ המשפטי לממשלה אף פרסם הנחיות האוסרות על שרים להיפגש עם חברי מרכז וכיוצא באלו. ברם, לא הביקורת תפתור את הבעיה ולא איסורי היועץ המשפטי ירפאו את המחלה. מלחמתם היא מלחמת אבודה. כל זמן ששיטת המפקד קיימת, כמתואר לעיל, לא תעלה ארוכה למחלה זאת. מי שמבקש להיבחר לכנסת, אם חפץ חיים הוא, לא יוכל לממש את משימתו ללא רכישת חברים בכסף וללא מתן טובות הנאה לחברי המרכז, ושום איסור לא יניא אותו מכך. ההתדרדרות לא תיעצר. כל זמן ששיטת המפקד “הדמוקרטי” תוסיף להתקיים יוסיפו להתקיים גם התמריצים לשחיתות! נוכחנו לדעת כי מעיינם של רוב ככל חברי הכנסת, מכנסת לכנסת, ממוקדים לא בעשייה פרלמנטרית ראויה אלא ביחסי ציבור ובתנופה לחברי מרכז או לציבור מטרה, לפי העניין וכך יימשך.

נמצאנו למדים כי הליך הבחירה של המועמדים לכנסת, אמנם נראה כהליך דמוקרטי – ואולי אפילו ברמה גבוהה ביותר של הדמוקרטיה – אך זוהי דמוקרטיה פרועה, מזויפת ומשחיתה. על הדמוקרטיה להתגונן מפני הנושאים שמה לשווא. התפתחות זו גרמה גם למחיקה כמעט מוחלטת של עקרונות ואידיאולוגיות במפלגות והפכה את ההשתייכות למפלגה כבסיס לקדם אינטרסים של כסאות וטובות הנאה. אתה יכול למצוא היום לא מעט אנשים ואפילו אישים המסוגלים להיות חברים בכל מפלגה שניתן להשיג דרכה את הכסא – בליכוד או במפלגת העבודה או בקדימה או בכל מפלגה אחרת – ואפילו הבושה נעלמה.

מצב דברים זה, אשר הוריד את הרמה מכנסת לכנסת, מוביל אותנו להתגעגע לוועדת המינויים. בכל-זאת בתקופתה של ועדת מינויים – אף שהיא נראית כלא דמוקרטית, ובודאי שאינה כלילת השלמות ומשאת נפש – הייתה המפלגה ישות חיה, נושמת ופעילה. הועדה המסדרת הוציאה מתחת ידיה הרכב אחר של הכנסת, אישים רציניים ובעלי ערך לאין שיעור לעומת התוצרים של המרכז והפריימריס. בוועדת המינויים היו בוודאי ליקויים ופרוטקציות – ויש להניח גם שיקולים צדדיים – אך אלה היו מיעוט שבמיעוט. וועדת המינויים לא הייתה יכולה שלא לכלול את אבא אבן ברשימתה. לעומת זאת מרכז מפלגת העבודה דחק את אבא אבן בשני מחזורי בחירה ובעט בו החוצה. הטעם פשוט, אבא אבן לא הביא מתפקדים, לא ידע ואולי אף לא חשב שצריך גם מרפקים וגם לשלם. מצב זה גרם לכך, כי מאז שה”דמוקרטיה” במפלגות הרימה ראש, אישים מן המעלה הראשונה ואנשי איכות חדלו להעמיד את עצמם לבחירה, ביודעם כי סיכוייהם להיבחר קלושים עד אפסיים. השטח נפתח לרווחה ללא מעט אנשים נמוכי רוח, שהצליחו לצבור מתפקדים ושידעו לשלם ולעשות “דילים” בסחורתם.

ואולם יהא זה תמים לחשוב שבמציאות שלנו ניתן להחזיר את הגלגל אחורה ולחזור לועדות מינויים. הגם שאין בהן פגם דמוקרטי, באשר הועדה נבחרת על ידי מרכז המפלגה. לפיכך, לתור אחר דרך קבילה יותר, שאף אם לא תפתור את הבעיה ולא תחזיר אותנו לרמה ולאיכות שידענו בעבר, אולי תוריד את מפלס ההשחתה שאנו מצויים בו ותשפר את המציאות הפוליטית בישראל. עלינו לזכור גם כי על אף הביקורת על המפלגות, אין חולק על חשיבותן. אין תחליף למפלגות במשטר הדמוקרטי. כיצד, אפוא, נהפוך את המפלגות ממסגרת שההשתייכות אליה כיום נובעת מהרצון להשיג כסאות וטובות הנאה למפלגות פוליטיות עם מעט אידיאולוגיה?

הדרך המוצעת היא כדלהלן:

1. על כל מי שמבקש להצטרף למפלגה יוטל להופיע אישית בסניף המפלגה ולהגיש את בקשתו, לא עוד קבלת חברים בקרגלים. לא יתקבל חבר שהורשע בעבירה שיש עמה קלון, או מי שבמוצהר דוגל באידיאולוגיה הזרה למפלגה (דגם פייגלין בליכוד).
2. ועדה של חמישה חברים בראשות שופט וארבעה חברים שאינם מתמודדים ושאינם עובדי המפלגה תנהל את הרישום בפנקס החברים ותפקח עליו.
3. משנתקבל החבר ישלם דמי חבר בסכום שייקבע, באמצעות הוראת קבע בבנק.
4. החבר לא יוכל להשתתף בבחירות לוועידה או למועצת הסניף אלא אם היה חבר במפלגה לפחות במשך שלוש שנים רצופות ושילם דמי חבר שלוש שנים רצופות.
5. לא יוכל חבר להיבחר למרכז המפלגה או למועצת הסניף אלא אם היה חבר במפלגה ארבע שנים רצופות.
6. לא יוכל חבר להעמיד עצמו כמועמד לרשימת המפלגה לכנסת או לרשות המקומית אלא אם היה חבר במפלגה חמש שנים רצופות.
ועדה מיוחדת בת שלושה חברים, ובהם יושב ראש המפלגה, תוכל להתיר במקרים מיוחדים לקצר תקופת אכשרה זו או לוותר עליה מנימוקים בעלי משקל שיפורטו.
7. מרכז המפלגה יקים ועדת סינון, או ועדה מאשרת בת חמישה חברים ובכללם יושב ראש המפלגה, שתאשר מועמדים לכנסת ולרשויות המקומיות, וזאת כדי לבחון את התאמתם ואת הזדהותם הכנה עם עמדות המפלגה. תהליך זה מקובל ברוב המדינות הדמוקרטיות במערב אירופה ואיש אינו מתקומם נגדו או רואה בו סתירה לערכי הדמוקרטיה.
8. רק מי שאושרה מועמדותו על ידי ועדת הסינון או הועדה המאשרת יוכל להציע מועמדותו לכנסת או לרשות המקומית.
9. מרכז המפלגה יבחר את רשימות מועמדי המפלגה לכנסת מבין המועמדים שאושרו על ידי ועדת הסינון, ויקבע את מיקומם ברשימה. מועצת הסניף תבחר את מועמדיה לרשות המקומית ותדרג אותם.
10. ועדה של נשואי פניה של המפלגה – שאינם מתמודדים לכנסת או לרשויות המקומיות – תוסמך לתקן עיוותים הן ברשימה לכנסת והן ברשימה לרשות המקומית בשיעור שייקבע.

חלק ניכר מהצעותיי אלה אומצו על ידי ועדת שיטרית שקמה ערב הבחירות לכנסת השש-עשרה משנתגלו תופעות מדאיגות בבחירות למועמדי הליכוד לכנסת. לדאבון הלב, על אף ההתחייבות הפומבית לאמצן, הן נותרו עד היום “בגדר לראותן בלבד”.

כשלעצמי הייתי מציע שיטה טובה יותר: תוקם ועדה של ראשי מפלגה שתבחר את רשימת מועמדי המפלגה לכנסת ובחירתה תהיה טעונה אישור מרכז המפלגה; המרכז יוכל לדחות מועמד או לקדם מועמד. או להיפך, המרכז יבחר פנל של מועמדים וועדה שתיבחר על ידו תשבץ אותם ברשימה. ברם, ביודעי שהצעה טובה זו ספק אם תתקבל, ראיתי לנכון להציע את ההצעות דלעיל.

במאמר זה הושם דגש בעיקר על השלכות שיטת המפקד על בחירת המוסדות המרכזיים של המפלגה ועל בחירת מועמדיה לכנסת. לא עסקנו בהשלכות שיטת המפקד על בחירת מוסדות הסניף ועל בחירת מועמדיו לרשות המקומית. עובדה זו אין בה כדי להקל ראש בחשש להשחתת המידות בכל הקשור לנושא של הרשויות המקומיות. היפוכו של דבר; החשש כאן להשחתת המידות לא רק שאינו נופל מהחשש לגבי המוסדות המרכזיים והנבחרים לכנסת, אלא אף חמור ממנו, אלא שבהיות הנושא מקומי אין הוא מקבל את התהודה של הגופים המרכזיים. לפיכך, אנו ממליצים כי השיטה המוצעת על ידינו תחול באותה מידה גם על בחירת מועצות הסניפים ובחירת נציגי המפלגות לרשויות המקומיות.

המוטיב המרכזי בהצעה הוא, מחד גיסא, עקירת “המפקד” והמרעין בישין שהוליד, ומאידך גיסא, שמירה על תהליך דמוקרטי למהדרין. אם הצעות אלה יאומצו, לא יהיו עוד מתפקדים, תופעת הקבלנות עתידה להידחק ולהיפסק – אם לא במאת האחוזים הרי ברוב ככל. למפלגה תחזור החברות. לא עוד שלוש מאות אלף חברים במפלגה גדולה, אולי שלושים אלף ואולי פחות. המרכז ישקף נציגות אמיתית של כלל החברים. יחזור צבע אידיאולוגי כלשהו למפלגה. המרכז יהיה רציני יותר, מורכב משליחיהם של חברים אמיתיים. ועדת הסינון והועדה לתיקון עיוותים בלא ספק יפסיקו, או לפחות יפחיתו במידה רבה, את התופעה של התשלומים של המועמדים לחברי המרכז ואת ההשתעבדות המשחיתה אליהם.

הואיל ומרכזי המפלגות, מטבע הדברים, ירצו לשמור על מקסימום כוח, ספק אם יתנו ידם גם לתהליך המוצע לעיל, אף על פי שהוא משאיר בידם את הכוח. לפיכך תהיה כנראה דרושה התערבות המחוקק כדי להעביר את השינויים האלמנטאריים וההכרחיים האלה באמצעות חוק.

כך ניתן לעקור לפחות חלק מתחלואי השיטה הנוכחית ותוצאותיה המדאיבות ובכך להביא לידי שיפור חיינו הציבוריים, איכותם ותרבותם.

בתקופה הקרובה נביא תמצית של מאמרים אחרים שהופיעו באסופה.

למידע נוסף ms@merkazliberaly.co.il

  • כל הזכויות שמורות 2021


  • עריכה וניהול: Scriptus
    Site By: YMTNET